כלל בסיסי בסדרי הדין קובע כי כאשר נתבע אינו מודה בעובדות להן טוען התובע, כך יהיה סדר הטיעון בפני בית המשפט: התובע יפתח ויביא את ראיותיו, אחריו הנתבע יביא את ראיותיו הוא, וברשות בית המשפט, התובע יוכל להביא ראיות מפריכות.
ממשיך הכלל וקובע כי כאשר מודה הנתבע בעובדות שטוען להן התובע, וטוען כי התובע אינו זכאי לסעד המבוקש, יפתח הנתבע ויביא את ראיותיו, וסדר הטיעון יהיה הפוך לאמור לעיל.
על מנת לזכות בתביעה לפיצויים בגין פרסום שיש בו לשון הרע, על התובע להוכיח שניים: ראשית, את עצם הפרסום, שנית, כי הפרסום מהווה לשון הרע.
בעניין שהובא בפני בית המשפט העליון, הודו הנתבעים בעצם הפרסום המיוחס להם בכתב התביעה, אולם לא הודו בכך שפרסום זה מהווה לשון הרע, והתעוררה השאלה האם במקרה זה מוצדק לקבוע כי על הנתבעים להחל בהבאת הראיות ולהפוך את סדר הטיעון הרגיל?
בהחלטה תקדימית שניתנה ביום 25.8.2014, קבע כב' השופט זילברטל כי סדרי הדין האזרחיים "הרגילים", אינם חלים באותו אופן בהתדיינות אזרחית שעניינה תביעות פיצויים בגין פרסום שיש בו לשון הרע.
במה דברים אמורים?
כב' השופט קבע, בהתאם להלכה הפסוקה, כי מאחר שהשאלה האם התקיימו יסודות הגדרת "לשון הרע" לפי החוק איננה שאלה עובדתית המצריכה שמיעת ראיות, התובע אינו צריך "להוכיח" בעובדות ובראיות שהפרסום מהווה "לשון הרע", אלא באמצעות טענות משפטיות בלבד.
בנסיבות אלה, קבע כב' השופט זילברטל, נוכח ההודאה בפרסום היה מקום לקבוע כי על הנתבעים להחל בהבאת הראיות לעניין טענות ההגנה שלהם. ואולם - וזהו תנאי לכך - יש לפצל את הדיון כך שתחילה תתברר השאלה האם הנתבעים הפרו את החוק (ואין להם הגנה על פי החוק) ורק ככל שייקבע כי הנתבעים אכן אחראים, תידון שאלת גובה הפיצויים.
"סערה בכוס מים"
ממשיך כב' השופט זילברטל וקובע כי בשל אופיו המיוחד של חוק איסור לשון הרע, לתובע יש זכות מלאה, גם מבלי לקבל את רשות בית המשפט, להביא ראיות מפריכות כמענה לטענות ההגנה של הנתבע, כך שממילא קיימת לו זכות "המילה האחרונה". מכאן, כדברי כב' השופט, כי התובע במקרה הנדון עורר "סערה בכוס מים" בהתדיינות מיותרת בשלוש ערכאות בשאלה מי אמור להתחיל בהבאת הראיות.